גטו ורשה, למדי להיות מנומסת יפתי, אהובתי

ימים איומים נופלים עלינו. אנחנו בגטו ורשה. מי יציל אותנו לעזאזל. זה פשוט נורא. געוואלד. יהלומים ירוקים על אוזנייך אהובתי, שלא יתלשו לך אותן באוניה לוונציה.אף אחד לא יקבל אותנו שמה. בואי נחזור לאשדוד ונשתולל לנו קצת. עם המון שוקולדים וטילונים . את כל כך השמנת אבל זה טוב, כי עוד מעט יהיה כאן רעב נורא, וניאלץ לרדת למצרימה. וגם שם יחסלו אותנו. אלוהים כמה שונאים אותנו וכמה אני אוהב אותך ושונא אותך וסולד ממך ולא יכול בלעדייך יפתי שלי יפתי רחלי האיומה והטיפשה והעגולה שלי. וגם אני אותך אוהבת כל כך ושונאת ושוטמת ומקנאה ופוחדת. אבל לא נקפוץ מהגג . אנחנו לא באמת המשוגעים מצפת. לא. אנחנו נהיה משפחה לא נורמלית. וזה יהיה לא נורמלי אבל נשרוד איכשהוא את המדינה המוזרה והנפלאה והמסוכנת הזו. מדינת יהודה, שעליה סיפרת לי כל כך הרבה, כי אתה למדת ואני פחות. אני אשתוק כרגע. בחריקת בלמים אעצור. יפתי מי שירצה אותך ימשיך לקרוא אותך גם בשבוע הבא, כמו שקראו את דוסטויבסקי. למדי להיות מנומסתתתת, למדי.