יום אחד ישבתי לי בשקט בסלון והסתכלתי סביבי. מאחר ואני ב"דיאטת מטלוויזיה" מסוימת, הרי במקום לראות טלוויזיה - סתם שכבתי לנוח בסלון והבטתי על כל מה שמסביב.
היתה לי הרבה ביקורת. על התמונות, הן צריכות להיראות אחרת. על העציץ. על כל המראה של הסלון. הסלון שלנו לא מספיק מכובד, הוא מזכיר יותר מדי סטודנטים. הוא לא מספיק מטופח.
תעזבי את זה, עלה בי קול אחר. זה בסדר. את סתם ביקורתית כלפי עצמך.
המשכתי לחשוב. ניסיתי להתמקד בחפצים שכן אהבתי בסלון. בכורסה האפורה שקנינו לא מזמן. כן, היא יפה בעיני. גם כורסה נוספת, אפורה, מצאה חן בעיני. התיק שלי, שיש עליו עיטורים כחולים על רקע לבן, היה יפה בעיני. יופי, יש גם כמה חפצים בסלון שאני אוהבת. זה כבר טוב.
המשכתי לחשוב מחשבות אחרות, אבל כשלוש שעות אחרי הבהייה הזו בסלון של הבית, נפלה בי החלטה:
אחת לחודש אני אעשה שינוי אחד בסלון. אחת לחודש זה לא יותר מדי. שינוי אחד הוא לא יותר מדי בשבילי.
שמחתי. נכון, עוד התחייבות, אבל היא לא נשמעת לי קשה מדי.
כבר ידעתי מה יהיה הדבר הראשון שאשנה:
אשנה את מסגרות הצילומים שתלויים בפינה על הקיר. אקנה מסגרות אחידות. ראיתי שכך עושים בבתים מעוצבים, דרך צילומים. ונראה, שיש לי צורך לשנות את הסלון, לעצב יפה את הבית. הרי לא סתם הייתי מסתכלת בהשתאות באתר APARTMENTHERAPY באינסטגרם. כמה יופי אני רואה בתמונות שמועלות שם, תמונות של חדרים מעוצבים מכל רחבי העולם (הנה, נתתי לכם טיפ למנוי מעניין לעקוב אחריו).
האם אני מחייבת את עצמי ביותר מדי התחייבויות?
כרגע נראה לי, שלא. אני נזכרת במרטין זליגמן, פרופסור לפסיכולוגיה, ידוע, שחקר בעבר את נושא חוסר האונים דרך כלבים שנתן להם גירויים מבלי שיכלו להגיב. אלו היו ניסויים מפורסמים שעשה בשנות השישים. משנות התשעים של המאה העשרים זליגמן הוא מבכירי חוקרי הפסיכולוגיה החיובית. בספרו "אושר אמיתי" (באנגלית הוא נקרא AUTHENTIC THERAPY) הוא מונה תכונות נאצלות כמו גבורה, אומץ ועוד, שנחשבו במסורות רבות כנעלות, ולפי הבנתו הן גם תורמות לאושר האנושי. התכונות האלו הן לא מסוג התכונות של האיד, כלומר של החלק של האני שמאפשר לנו את הגשמת הדחפים שלנו. אלו תכונות המעודדות התגברות על היצר, היינו אומרים שהן מעודדות את הסופראגו, כלומר את החלק באישיות המציב לנו גבולות והמכיל את האידיאלים שלנו.
האם התרבות המערבית מעודדת יותר מדי את תכונות האיד, אשר אומר לנו "תרשו לעצמכם, תוותרו לעצמכם, תתבטאו, תתפנקו"? אולי. אבל גם התרבות המערבית עוברת כעת שינויים.
ספריו של חיים עומר, למשל, הם דוגמה לשינוי הזה. אחד מהם הוא למשל ספר הנקרא "שיקום הסמכות ההורית". בספר זה עומר יוצא נגד ההבנה והאמפתיה שנדרשת מההורים בדורנו כלפי הילדים שלהם. הוא דווקא מעודד, כשם הספר, את פיתוח הסמכות ההורית, כדי לפתח בילדים גבולות, לרסן יצרים ולדרוש דרישות מן הילדים.
גם מחקרים המראים לנו שילדים המקבלים משימות בילדותם יתפתחו אחר-כך להיות ילדים מצליחים יותר - הם באותו כיוון מחשבתי של עידוד הסופראגו.
טוב, ואחרי שקצת חשבתי לי על המקורות של ההתחייבויות שלי, אני חשה סתם התלהבות.
התלהבות כך שאטפל בהדרגה בסלון. התלהבות אפילו מהמחשבה, היכן אמצא, בעצם, את המסגרות הקטנות הזהות האלו שאני רוצה?
והתכניות האלו, הפנטזיות האלו על מה אטפח בסלון כבר נעימות לי. אל תשכחו, פנטזיות נעימות משפרות את החיים. ולפי פרופ' קרייטלר, הן גם משפרות את הבריאות.
טוב, וזה מחזיר אותי בחזרה אליכם ואלי. כשאני כותבת לכם מחשבות שלי, ניסיונות. קצת חושפת, קצת חוששת מהחשיפה. אבל אומרת לעצמי שלא חשפתי שום דבר של הייתי מספרת למטופלים שלי.
אז מה היה לנו עד עכשיו?
בלוג חדש.
מחשבות על עוד התחייבות, שבינתיים מעוררות הרגשה טובה. אבל לא לחץ (אני מודעת לאפשרות שהן עלולות לעורר גם לחץ, אם יהיה עומס גדול מדי של משימות).
אז אעצור כאן, כנראה. למה להכביד עליכם בקריאה?
היה לי מעניין לכתוב. מקווה שהיה לכם מעניין לקרוא.
בא לכם גם להתחייב על משהו?
למה לא. רק אל תגזימו (הנה, עכשיו מנסה לרסן את הסופראגו שלכם…). אל תבנו תכניות קשות מדי. משהו מינימלי, לא מלחיץ. משהו שאפשר יהיה להגדיל אותו, ואפשר יהיה גם להסתפק בו, וזה יהיה בסדר.
להתראות כאן, ותודה, אם הגעתם לפה. או אם אפילו דילגתם לפה מההתחלה, זה בסדר. תרגישו נוח.
כמו שמאיר ויזלטיר כותב: "קח ספרים ואל תקרא….".
קראו את הקטע איך שבא לכם. זה עוזר לקריאה, לדעתי. זה שאנחנו מרשים לעצמנו להתחיל מהסוף, לקפוץ להתחלה, ולהסתפק בזה. או כן לקרוא בסוף הכל? העיקר שתקראו משהו.
להתראות!
רחל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה