אלי היה אמיץ

140617

אלי היה אמיץ

פציינט שלי העלה בפני דילמה היום. שמו אלי (שמו בדוי וכך גם המקרה).

"האם זה בסדר," הוא שאל, " שהלכתי אתמול באחת עשרה ומשהו בלילה מאירוע של בר-מצווה? זו היתה בר-מצווה של אנשים שקרובים לי יחסית. האמת? הייתי עייף. היה רעש חזק מדי באולם. האוזניים שלי כאבו.פחדתי שהשמיעה שלי תיפגע ואני עובד במקצוע שדורש שמיעה טובה (הפציינט הוא טכנאי קול). אני רגילהללכת לישון הרבה יותר מוקדם. היום התחלתי  גם לעבוד בשעה מוקדמת."

אני אמרתי לאלי: "אתה מעלה את השאלה, האם זה בסדר להיות עצמאי, לעשות דברים קצת פחות מקובלים?"

אלי ענה לי: "לפני שהלכתי דמיינתי שבעלת השמחה תכעס עלי אחר כך, ותאמר לי, למה הלכת. דמיינתי גם מה אענה לה.

למען האמת, אני לא מתחרט שהלכתי. אני חושב שזכותו של אדם לדאוג לעצמו, ושלא פגעתי במיוחד בבעלי השמחה. כשחזרתי הביתה התפשטתי בהקלה, התקלחתי מקלחת חמה, ונכנסתי לישון. ההליכה הזו לישון היתה נעימה עבורי."

אני חייכתי לאלי בחיוך שמתחבר להקלה שחש בבית.

אבל כעת אני רוצה לשאול לגבי ההליכה השקטה הזו של אלי הביתה, שנעשתה כדי לשמור על האוזניים שלו שהן חיוניות לעבודה שלו, וכדי לקום למחרת במצב  סבירו:

כמה אתם מרשה לעצמך להיות יוצא דופן בתוך קבוצה? כמה אתם מאפשרים לרצון עצמאי שלך להתקיים?

כמה יחבבו אותכם אם תעשו מה שאתם מרגישים שמאוד מתאים לכם לעשות? האם יחבבו אותכם גם אם תעשו מה שמתאים לכם?

כרגע, כשאני מנסחת את השאלות, אני מנסה לנסח אותן, כך שייראו לטובתו של אלי. כי רציתי שאלי יהתגבר על רגשות האשמה שפיעמו בו. שאלי לא יראה את ההליכה שלו כחוצפה, וכחוסר התחשבות במשפחה שחוגגת.

ואפשר לראות, שיש כאן שני קונפליקטים: קונפליקט בין הרצון של הזולת לרצון של אלי, כיחיד. לקונפליקט הזה קוראים הקונפליקט בין היחיד לחברה.

והקונפליקט השני הוא פנימי: בין הצד שאומר לאלי, שזו פגיעה באחרים לצאת ושיכעסו עליך, לבין הצד שאומר, שזה לגיטימי שאלי דואג לצרכיו.

טוב, בגלל שהקטע הזה מתחיל להישמע קצת יבש מדי, תיאורטי מדי, אני אנסה לנסח משהו אחר:

בושה. בושה וגם פחד עולים בנו לפעמים כשאנחנו רוצים לעשות מעשה עצמאי ויוצא דופן.

במקביל להם עולים זקיפות קומה, אסרטיביות ונכונות לקחת סיכונים מול אנשים, שעלולים להיות שיפוטיים כלפינו.

כל אדם יבחר לפי מה שמתאים לו ולאישיותו, למצב ולאנשים שאיתם הוא נמצא.

אלי הוא  לעיתים אמיץ ולוקח עמדה יוצאת דופן, ולפעמים הוא  על כך מחיר. גם בעבודתו כטכנאי קול. מצד שני אלי מתנהל בצורה שאמורה לעשות את חייו נוחים וסבירים יותר.

אני לא רוצה להאריך יותר מדי. יכולתי גם לכתוב על משפחתו של אלי, והורו, שהם אנשים שלא חוששים לעשות צעדים יוצאי דופן בחברה ובמשפחה. יש אנשים שגדלו במשפחות, שבהן משתדלים מאוד להיות נורמטיביים, ולא להרגיז. הם חוששים מאוד מ"מה יגידו", או מה אנשים יחשבו בבית הכנסת עליהם.

זו גם דרך חיים לגיטימית.

ומי אתם?

עד כמה אתם אמיצים בבחירות שלכם מול החברה, ועד כמה אתם מסתגלים מול חברה?

(בכוונה ניסחתי את שתי התכונות באופן חיובי, שלא תהיה כאן הטייה. שתהיה תחושה ששני סוגי הבחירות הם לגיטימיים).

אני מקווה שהרשימה הזו לא היתה ארוכה ויבשה מדי.

אני נהניתי למדי מלכתוב אותה (אגב, בספר "הברבור השחור" המחבר כותב שאם אתה נהנה לכתוב את דבריך, האחרים ייהנו לקרוא אותם. אני מקווה שזה נכון גם במה שאני כותבת).

להתראות לכם,

רחל

פסיכולוגית קלינית

ומורשה להיפנוט