קשרים קשים

לא כל הקשרים הם קלים.

כתבתי טקסט על כך בזמן כעס שלי על אדם מסוים. הכעס היה בתקופה של מבצע "צוק איתן". המבצע יצר מצבים רגשיים לא קלים.

אני מביאה את הטקסט כאן, בבלוג שלי:

המצב מעלה עוצמות רגשיות גבוהות מאוד לעיתים. זה מתבטא גם בשיחות מילוליות ושיחות ברשת. כל שיחה שהיא. יש פערי מידע בין אנשים. הרצליה לעיתים אינה מבינה את אשדוד. אנשים בארצות רחוקות אינם קולטים אותנו.
זה טבעי.
השאלה אם אפשר להתמודד את זה.
ישנם קשרים שעומדים בעוצמות הרגשיות האלו. ישנן קשרים שלא. עצוב כמה חוסר אמפתיה יכולה להיות לאנשים מסוימים כלפיך כשאתה במצב הרגיש הזה של מלחמה.
מה עושים?
יש להכיל את הכאב, את הפגיעה.
יש להבין את הזולת. לפעמים לא כדאי להבין את הזולת אלא רק להכיל את עוצמת הפגיעה והזעם של עצמך. אמפתיה אינה הכרחית תמיד.
לפעמים צריך רק לדעת להגן על עצמנו. לפתח את האמפתיה אחר כך.
וכמובן:
יש להסיק את המסקנות הראויות, בהתאם.
לנתק או לצמצם קשרים שלא הוכיחו עצמם בעת הזו.
עצוב, אבל זה המצב.
ובולבי כותב על כך הכי יפה:
קשרים אמורים לספק ביטחון.
אם הם אינם עושים זאת - יש להסיק את המסקנות.
המסקנות אינן תמיד נחרצות. לעיתים דרוש רק שינוי קטן בקשר. התנצלות.
ג'ונסון כותבת על כך נפלא.
גם גוטמן.
אבל מה שצריך לנתק - יש לנתק.
עניי עירך קודמים.
אנחנו קודמים לזולתנו. במיוחד אם הוא רחוק. במיוחד אם הוא נחווה כרע ואכזרי. במיוחד אם הוא אינו תורם לנו דבר. במיוחד אם הוא מזיק.
מילים קשות מבחינתי.
אני בדרך כלל אוהבת אדם.
בדרך כלל.
לא תמיד.
גם ליאנוש קורצ'אק היו גבולות, אני מניחה.
וגם לדלאי למה.
מאשדוד המחכה לטיל הבא.
רחלי