"אלי אתה ואודך..."

"אלי אתה ואודך, אלוהי ארוממך...

אלי אתה ואודך אלוהי ארוממך..."

איזה שיר. אני כל –כך אוהבת לשיר אותו לפעמים.

אני ובעלי שרנו אותו אתמול במכונית, כשנסענו מעיר לעיר.

בעלי התחיל לשיר ואני החריתי-החזקתי אחריו.

לבסוף שרנו ממש יחד וזה היה נעים.

בואו נבדוק את המילים של השיר:

"אלי אתה ואודך, אלוהי ארוממך...

אלי אתה ואודך, אלוהי ארוממך..."

איני יודעת לומר הרבה עם הנושא הזה של קיומו של אלוהים. לא התעמקתי בו ואין לי ידע רב בנושא. בעיני עובדת קיומו של אלוהים היא שאלה, שאיני רוצה לעסוק בה.

אבל בואו ניכנס למקומות אחרים של הבנה.

להבנה של התפילה. להבנה של המזמור הדבק.

להבנה של הקריאה, כי אני זקוק למישהו גדול וחזק ממני שיעזור לי.

שאני איני יכול להסתדר לבד, ברגעים מסוימים.

הפניה הזו, לאדם הגדול והחזק הזה, להורה הזה, היא פניה חשובה. היא פניה מרגיעה.

ילד קטן זקוק להוריו לפעמים כדי להישען עליהם. כך הוא נרגע ואז הוא יכול להמשיך להסתובב בעולם כאוות חפצו.

מרגרט מהלר (1) כתבה על כך, בספרה המונומנטלי, המתאר את הצורך של התינוק לקבל FUELLING, כלומר תדלוק, מההורה מדי פעם, אחרי שהוא חוקר את הסביבה ונפגע.

ונחזור לשיר היהודי:

"אלי אתה ואודך, אלוהי ארוממך...

אלי אתה ואודך, אלוהי ארוממך..."

האם השיר עזר לי בנסיעה?

מאוד.

לפתוח את שפתי ולהעיז לשיר, והנכונות של בעלי להצטרף אלי - היו חשובים ומצילים.

אז שירו גם אתם איתי:

"אלי אתה ואודך, אלוהי ארוממך.

אלי אתה ואודך, אלוהי ארוממך..."

כי כן, כן: אצלנו, האשכנזים, כששרים שירי נשמה יהודיים חוזרים שוב ושוב על אותו משפט. לא פוחדים לחזור על עצמנו. כך שרדנו הרבה שנים את החרדות בניכר, את העוני, את השטעטל.

והחזרתיות הזו הרי מרגיעה אותנו כמו היפנוזה טובה (2). היא מרגיעה אותנו כמו אמא שמנענעת את בנה לפני השינה בעגלה כשהוא בוכה ואינו נרדם:

"אלי אתה ואודך...

אלוהי ארוממך...

אלי אתה ואודך,

אלוהי ארוממך..."

ותודה שהייתם איתי.

רחל

ספרות:

The Psychological Birth Of The Human Infant Symbiosis And Individuation

Margaret S. Mahler , Fred Pine , Anni Bergman. Basic 

Books; 2000, Later Printing edit

Brown, Daniel P. & Fromm E. (1985) Hypnotherapy and Hypnoanalysis. Lawrence Erlbaum, Publishers