קבלה עצמית וקבלת המצב בכלל הפכה לעיתים למילה שחוקה מדי. "קבל את עצמך", אנשים אומרים לך. "קבלי אותו, הוא כזה," אומרים לפעמים לנשים על בני-זוגן. קבלה של המצב הפכה לפעמים למילה נרדפת לוויתור קל מדי. קבלת המצב מומלצת לפעמים לגבי מצבים, שלא צריך לקבל אותם. קבלה עצמית היא לפעמים חוסר-ניסיון להתאמץ ולהשתנות.
אבל אני רוצה לכתוב
היום על קבלה עצמית טובה. לא קבלה עצמית שמגיעה מהר מדי - אלא קבלה עצמית שמגיעה מחוסר ברירה ואחרי מאמצים
משמעותיים לשינוי, שעלו בתוהו.
היום אני רוצה לכתוב
על קבלה עצמית שמביאה עימה אנחת רווחה גדולה.
אנחת הרווחה יוצאת
מפינו אחרי שאנחנו מפסיקים לנסות לתקן דברים שאינם ברי-תיקון. אנחת הרווחה מגיעה
מפני שהתפנתה לנו אנרגיה להתקדם לעבר מה שחשוב לנו. אנחת הרווחה מגיעה מפני שקבלת
עצמנו נתנה לנו אפשרות קצת לנוח ממאמצי תיקון שלא עלו היטב. אחרי שאנחנו מרגישים,
שכמעט כל מה שעשינו קודם, כדי לתקן את המצב – לא הועיל. אחרי שאנו מרגישים שרק הלכנו
והתחפרנו בחול עם גלגלי המכונית שלנו, כמו שקורה כשלוחצים על דוושות הרכב ורק
שומעים נהמת מנוע ושקיעת הרכב שלך בחולות טובעניים.
האם אתם זוכרים
שחוויתם חוויה משמעותית כזו של קבלה עצמית בחייכם? כאשר קיבלתם את עצמכם, ואז
פתאום התפנה לכם מקום לדברים אחרים? כאשר הקבלה העצמית הביאה רווחה גדולה, מנוחה,
ואפילו הנאה?
אני זוכרת את עצמי
בנקודות מסוימות בחיי מקבלת את עצמי. זו היתה חוויה טובה.
במה הייתם רוצים לקבל
את עצמכם עכשיו? מה היה מאפשר לכם לחיות חיים קלים יותר, חיים מתסכלים
פחות?
ותזכורת קצרה: ישנה
שיטת טיפול
פסיכולוגי שנקראת ACT, כלומר Acceptance Commitment Therapy. לפי שיטת הטיפול פסיכולוגי הזו האדם קודם
כל מקבל את מה שקורה לו, ובעיקר את מצבו הרגשי ומחשבותיו. הוא מקבל את בעיותיו
וצופה בהן, בצפייה שהיא אובייקטיבית, מהצד. כך למשל הוא צופה במחשבותיו הכפייתיות,
או בדיכאון שלו, או באבל שלו. אבל במקביל הוא גם מתחייב לפעול למען המטרות החשובות
של חייו. הוא מברר לעצמו, במהלך הטיפול הפסיכולוגי, מהן המטרות החשובות של חייו,
ומתחיל לפעול לפיהן. בעודו סובל מהבעיות שקיבל - הוא פועל כדי לקדם את מה שחשוב
לו, את מה שמשמעותי עבורו. תוצאות שיטת הטיפול הפסיכולוגי הזה הן טובות, ולא
במקרה: השיטה הזו מחייבת את האדם שלא להיות אובססיבי בפתרון בעיותיו הקשות, ומביאה
אותו להתמקד במטרות חיוביות ומרגשות. במובן זה הטיפול הפסיכולוגי מנחה את האדם
לפעול לפי פילוסופיית הטאו, האומרת – הכר את העולם שלפניך על מגבלותיו. אל תנסה
לכבוש את הבלתי-ניתן לכיבוש, אבל עבור את הנהר – היכן שניתן. וכמובן, שייתכן
שהבעיה שאותה קיבלת תיפתר – אולי דווקא מפני שהנחת אותה בצד. מפני שלא לחצת עליה
להיפתר. ואולי היא לא תיפתר. אולי היא תימשך, אבל תוכל לחיות איתה טוב יותר.
כתבתי עכשיו על קבלה
עצמית ועל תחושת החופש וההקלה הגדולה שהיא מביאה.
אבל קבלה עצמית אינה
רק חופש והקלה. קבלה עצמית, כשמה כן היא - היא דורשת מאיתנו קבלה. ואין זה קל
לקבל. אין זה קל לקבל כאב נפשי. אין זה קל לקבל את מגבלות האופי שלנו. אין זה קל
לקבל את המשקל שלנו. אין זה קל לקבל את מגבלות הקריירה שאנחנו מסוגלים להגיע אליה.
ובוודאי שאין זה קל לקבל את המגבלות של הנישואים שלנו. קבלת המגבלות דורשת מאיתנו
להמשיך ולחיות עם הקשה, המטריד והכואב, הקבלה דורשת מאיתנו לוותר על התקווה, שבעתיד
הקרוב נצליח לשנות את המצב. אין זה קל לחיות עם מגבלות. לקבל את המצב אומר
להיות מוכנים לחיות במצב לא-מושלם, ולהודות בחוסר השלמות. לנסות להשיג מטרות אחרות
למרות שאנחנו פגומים, חולים, לא מושלמים נפשית, לא מושלמים משפחתית. פשוט לא
מושלמים.
אבל, כפי שכתבתי
בהתחלה – יש גם הקלה גדולה.
מתפנה מקום.
עכשיו אפשר לנוח מעט
מהמאמצים הגדולים שהשקענו כשניסינו בכל מאודנו לתקן את המצב, מאמצים שהתישו אותנו.
ואחרי שננוח מעט נתחיל להתמלא באנרגיה חדשה כלפי מה שכן אפשרי. מה שכן ניתן להשגה,
לכיבוש ולשמחה.
יש למה לצפות.
רחל בר-יוסף-דדון היא
פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר
"93 כלים לאושר"
