‏הצגת רשומות עם תוויות הדרכת הורים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הדרכת הורים. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 22 ביולי 2014

מה עושים עם ילדים חרדים?

בזמני מלחמה או לחץ הילדים באופן טבעי נעשים חרדים. הם נראים אז חיוורים יותר. או שהם עצבניים יותר. או שהם רועדים. 
לעיתים החרדה שלהם מתבטאת בשלשולים, או בתגובות פסיכוסומטיות אחרות.
איך עוזרים לילדים כשהם חרדים?
הרבה הורים שואלים אותי את השאלה הזו, ולכן אני רוצה לתת כאן כמה עצות:

1. נסו לגעת בילדים או לחבק אותם. מגע עוזר מאוד. מגע משחרר גם את ההורמון אוקסיטוצין מהגוף, שהוא הורמון מרגיע.
2. למדו אותם לנשום: הציעו להם לשים לב לנשימה שלהם.
3. כוונו אותם לפעילות גופנית שהם אוהבים. בנות אוהבות לרקוד, למשל. בנים אוהבים לשחק כדורגל, או לרוץ או לקלוע לסל. אפשר גם לסדר בבית סל נייד, ששמים אותו על הדלת, וכך הילד קולע לסל. הפעילות הגופנית הזו עוזרת לו להירגע.
4. הפנו אותם למשחקים שהם אוהבים. בנים למשל אוהבים משחקי מחשב. אפשר גם להציע להם להיפגש עם חברים או קרובי משפחה כדי לשחק יחד, אם זה אפשרי. בנות אוהבות להתלבש יפה, לסדר את המגירות שלהן, או לעשות עבודות יד. 
5. מצאו להם חברה אם זה אפשרי. אתם יכולים להציע להם להיפגש עם חברים או עם בני-דודים. ואתם יכולים לשמש להם בעצמכם חברה: שחקו איתם. צחקו איתם. התגלגלו איתם על השטיח. ציירו איתם. המציאו איתם משחקים חדשים.
6. אפשרו להם להביע את דאגותיהם. שאלו אותם לגבי הסיבות לחרדה: ממה הם פוחדים? מה הם חוששים שיקרה? הסבירו להם את המציאות כפי שהיא, בצורה מרוככת יחסית. אם הפחדים שלהם מוגזמים - אזנו אותם. אם הפחדים שלהם נכונים בחלקם - הסבירו להם כיצד המבוגרים יגרמו לכך, שפחדים אלו לא יתממשו. נסו להחזיר להם את הביטחון בהסברים שלכם. אבל השתדלו שלא לומר דברים שאינם נכונים. 
7. אפשרו להם להביע עצמם ביצירה - ילדים רבים אוהבים ליצור. ילדים אוהבים לצייר, לעשות הצגות (גם איתכם, כן!), לשיר, לרקוד. אפשרו להם להביע את עצמם ביצירה. זוהי דרך נפלאה לפרוק מתח ולעבד חרדות קשות מדי. אחרי המשחק היצירתי הילד או הילדה יהיו רגועים יותר ושמחים יותר.
8. במקרה הצורך פנו לגורם מקצועי - אתם יכולים להתייעץ עם רופאת הילדים, או למצוא טיפול פסיכולוגי מתאים. טיפול פסיכולוגי יכול במספר מועט של פגישות לעזור לילד או לילדה שלכם להרגיש טוב יותר. בקשו גם הדרכת הורים במסגרת הטיפול הפסיכולוגי. אין זה מספיק רק לעזור לילד. צריך לעזור גם לכם להתמודד עם החרדות של הילד. לדעת להבין ולהכיל את החרדות של הילד, וגם להרגיע את החרדות שלכם עצמכם כהורים.

אני מקווה שעזרתי,
רחל


יום שני, 16 בדצמבר 2013

ללמוד מהילדים

בכלי התקשורת השונים כותבים ומסבירים לנו שאנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו. וזה נכון צריך לחנך ילדים.

אבל אפשר גם ללמוד מהילדים שלנו.

ברור לכל המבוגרים בדורנו, שהילדים שלנו מלמדים אותנו כיצד להשתמש בכל הטכנולוגיה המתקדמת, שאינה נהירה לנו, המבוגרים. הם מלמדים אותנו על סבך הפייסבוק, האינסטגרם ואיך פותרים בעיות שונות במחשב. הם מלמדים אותנו איך משתמשים בטלפונים הניידים. הם מלמדים אותנו להוריד תמונות. הם מלמדים לא רק אותנו, דור ההורים, אלא גם את דור הסבים. הדור הצעיר הנוכחי יודע דברים רבים, שאנחנו והורינו איננו יודעים. המשחקים האינסופיים שלהם במחשב, שכל-כך הרגיזו אותנו לפעמים, לימדו אותם להיות "אלופים" ברזי הטכנולוגיה, וכעת אנחנו באים אליהם, כדי שידריכו אותנו.
כל דור חדש נועד כנראה לא רק להתחנך, אלא גם ללמד את התרבות העדכנית והחדשה ביותר, שההורים עוד לא למדו, והילדים, בסקרנותם ובפתיחותם – קלטו ואהבו.
כך למשל,  דור ההורים הנוכחי, בהשפעת שנות ה-60 וה-70,  לימד את הוריו להתלבש בצורה חופשית יותר, לרקוד בריקודים חופשיים יותר ולדבר בצורה חופשית יותר. דור הסבים לימד את הוריו איך לא להיות "גלותיים" – הם יותר ישראליים מהוריהם, שעלו לארץ. הדור שעלה לארץ לימד את הוריו, שצריך לעזוב מדינות שונאות וישנות.
נכדינו כבר ילמדו גם את ילדינו דברים חדשים, שהם יחששו ויתנגדו להם בתחילה.
וכמובן שלא רק חידושים תרבותיים וטכנולוגיים אנחנו לומדים מילדינו. אנחנו לומדים מהם שלל שינויים נפשיים:
אנחנו לומדים מהם כשהם תינוקות שנתינה גדולה וקימות מעייפות בלילה גורמות לאהבה גדולה ולהנאה.
כשהם ילדים אנחנו לומדים להציב גבולות ולהיות קשוחים, אם לא היינו כאלו לפני כן.
כשהם מתבגרים אנחנו לומדים לדובב אותם, ולהציב להם גבולות בצורה עדינה וחכמה.
וכל הזמן הם מלמדים אותנו, הילדים שלנו, להתרכך: להנמיך סופראגו, כלומר להנמיך ערכים נוקשים וגבוהים מדי – כדי להתחבר למה שהם אוהבים ומעריכים.
כן - אנחנו חיים עם דור אחר, שאנחנו חייבים ללמד אותו, אבל גם ללמוד ממנו.
ותהליך הלמידה ההדדי הזה יכול להיות מהנה ומפתיע ולהפוך את דרך ההורות למרתקת וטובה יותר.
על הלמידה ההדדית הזו אני מדברת לא פעם עם הורים בהדרכת הורים, שהיא חלק מהטיפול הפסיכולוגי בילדים ובמתבגרים. אני מנסה לעזור להורים להבין, שגם הילדים והמתבגרים שלהם צודקים לפעמים. אני גם נותנת להם לגיטימציה ללמד את הילדים שלהם מה שחשוב בעיני ההורים, אבל גם ללמוד מהילדים שלהם. למשל ללמוד מהילדים ומהמתבגרים, שהאייפון אינו נורא כל-כך. או שאפשר ליהנות ולהכיר חברים נחמדים דרך רשתות חברתיות, ושהמחשב אינו בהכרח מסוכן. או ששתיית אלכוהול בצורה בטוחה אינה שלילית.
אז מה אתם לומדים מהילדים שלכם? האם תוכלו לשתף אותנו כאן? אשמח אם תשתפו.
שלכם,
רחל

רחל בר-יוסף-דדון היא פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר "93 כלים לאושר"



יום שני, 24 ביוני 2013

על כאבי בטן פסיכוסומטיים אצל ילדים RAP

להילה כואבת הבטן בבוקר...

"אמא, כואבת לי הבטן, היא אומרת לי לפחות בחצי מהבקרים שלנו! " סיפרה לי נירית, שכבר היתה בהדרכת הורים מזה שנה אצלי. בכל תקופה נירית, אם גרושה ובעלת עסק עצמאי, התמקדה בהדרכה בילד אחר מארבעת ילדיה.
אהבתי את הילה, שעליה התייעצה נירית היום איתי. להילה היו תלתלים שחורים מסביב לפניה, והיא היתה עדינה ונעימה מאוד. הילה היתה האחרונה מבין ארבעת ילדיה של נירית.
"זה נקרא RAP," אמרתי לנירית אחרי שסיפרה על כאבי הבטן של הילה, " Recurrent Abdominal Pain. בבית-החולים "הדסה הר-הצופים", במחלדקת ילדים, כשעבדתי שם, אמר לי הגסטרואנטרולוג ילדים הבכיר, פרופ' רוזנטל, שזו אחת התופעות הנפוצות ביותר - ושהרופאים לא יודעים מה לעשות עם כאבי הבטן האלו... "
"אז אין מה לעשות?!" שאלה אותי נירית בפנים, שהודאגו מאוד לפתע. נירית אהבה מאוד את הילה, ושמרה עליה כבבת עינה.
"מה פתאום," אמרתי לה, "אולי גסטרואנטרולוגים לא יודעים מה לעשות עם RAP, פסיכולוגים של ילדים בהחלט יכולים לעזור עם הבעיה הזו."
"וגם בחילות יש לה", אמרה נירית, "אל תשאלי! ממש לא נעים לי להשאיר אותה ככה בבית הספר שלה... אני מרגישה רעה, אבל אני נותנת לה ללכת. עוקבת אחריה כשהיא נכנסת לשער, קטנה כזו, עם הילקוט הגדול עליה... מה אני אעשה, אני לא רוצה שתהפוך לי לפסיכוסומטית... הרי גם אני על כל לחץ מפתחת שפעת, את מכירה אותי... אני צודקת?! אני עושה נכון, שאני נותנת לה ללכת ככה, עם הכאבי בטן לבית-הספר?!"
צריך לעזור להם להבין את עצמם
צריך לעזור להם להבין את עצמם
"אני לא יודעת," עניתי לנירית, "באופן כללי – כן. עדיף, לפי המחקרים, לא לוותר לילדים כשיש להם כל מיני כאבים פסיכוסומטיים כאלו, כמו כאבי-בטן, כאבי-ראש, סחרחורות וכל זה. מחקר הראה, למשל, שילדים עם כאבי בטן שאיפשרו להם להישאר בבית ולא ללכת לבית-הספר בגלל כאבי-הבטן – הפכו אחר-כך למבוגרים, שסבלו הרבה יותר מכאבי-בטן יחסית לילדים, שלא איפשרו להם להישאר בבית להם..."
"באמת?!" אמרה נירית, וחייכה מעט, ונשמה נשימת הקלה מסוימת, "אז אני לא אמא איומה שאני ככה כן רוצה שהיא תלך לבית-ספר, ושולחת אותה כשהיא כזו אומללה עם כאבי הבטן שלה?!"
"ממש לא," אמרתי, "אבל כן אנחנו צריכות לדבר כאן, בינינו, מה גורם לה לכאבי-הבטן האלו, להבין את זה – אילו לחצים את חושבת שהיא חווה בזמן האחרון? והאם טוב לה בבית-הספר? והכי חשוב –  שתביאי אותה לכאן, ונדבר איתה יחד, ננסה להבין איתה דרך שיחה, או דרך משחק, או ציור – למה יש לה כאבי בטן. נשאל אותה בעצמה אם רע לה בבית-הספר? או אולי משהו אחר מציק לה? אולי מה שקורה לה עם אביה בזמן האחרון קשה לה יותר מדי?!" במאמר מוסגר אוסיף, כי הגרוש של נירית גרם לה לבעיות רבות בשנתיים האחרונות. כמובן, שכרגיל במקרים כאלו – גם הילדים במשפחה חשו את המתחים בין ההורים במלוא העוצמה של הרגשות החשופים של ילדים ומתבגרים, שגדלים בצל סכסוכים של ההורים.
אז כבר הבנתם לא מעט משיחתי עם נירית (שהיא אגב, דמות בדויה) - לגבי כאבי-בבטן החוזרים, ה-RAP, בשפה המקצועית, של ילדים.

ועוד מידע על כאבי הבטן אצל ילדים, ה-RAP, ובכלל על סומטיזציה אצל ילדים:

-        ב-RAP  ובבעיות פסיכוסומטיות אין ממצאים רפואיים כלשהם, המעידים על בעיה גופנית של הילד. כך אנו מניחים, שמתחים ולחצים רגשיים גורמים להתכווצויות לא רצוניות של מערכת העצבים האוטונומית בגוף, וכך נוצרים כאבים בבטן.
-        התופעה, שבה בעיה נפשית הופכת לבעיה גופנית, נקראת בשפה המקצועית - "סומטיזציה". כאשר קורית סומטיזציה של קושי נפשי – כנראה שהילד אינו מודע
טיפול פסיכולוגי לילדים והדרכת הורים תעזור
טיפול פסיכולוגי לילדים והדרכת הורים תעזור
מספיק לקושי הנפשי שעובר עליו, וחושב, שהוא יכול להסתדר עם קושי זה. אבל הגוף שלו, במקומו – בעצם מדבר. הגוף שלו אומר במקום הילד, או הילדה, במקרה של הילה: "אני נורא סובלת. מישהו נורא פוגע בי. אני מרגישה לכודה, חסרת-אונים, מושפלת, מאוימת. אבל אני לא אספר לאף אחד על זה, כי אני חזקה. אני אסתדר, הכל בסדר. אתם יודעים שאני ילדה טובה שמסתדרת עם כל הבעיות, ועושה הכל כמו שצריך..."
-        אפשר להתגבר על הבעיה, בעזרת הבנה אמיתית וכנה של הבעיה הנפשית הכואבת, ובעזרת לימוד של טכניקות הרפיה. שיחות עם הילד, שיחות עם ההורה, שיחות משותפות לילד ולהורה, ולפעמים גם יידוע של המורה בבית-הספר – עוזרים מאוד. הילד נרגע כאשר הוא קולט, שמבינים אותו. כאשר מדברים על הבעיות הנפשיות שמציקות לו, ונותנים להן לגיטימציה ותוקף – הילד נרגע, וגופו אינו צריך להיות מתוח וכואב. גם טכניקות של הרפיה ומציאת תרגילים שנותנים לילד ולהוריו תחושת שליטה על מצבו הגופני והנפשי – יכולים לעזור.

המלצות:

-        המלצתי הכללית היא לקחת ילדים הסובלים מכאבי-בטן חוזרים, כאבי-ראש חוזרים וכל תופעה כזו של סומטיזציה – לייעוץ פסיכולוגי. אל תיתנו לילדים להפוך למבוגרים, שאינם מבינים את עצמם, ולכן משתמשים בסומטיזציה, כלומר במחלות גופניות, כדי להתמודד עם לחצים נפשיים. אל תיתנו לילדיכם לסבול מכאבי-בטן, כאבי-ראש, סחרחורות ועוד תופעות נפשיות לאורך זמן – מפני שתופעות גופניות אלו פוגעות בתפקוד של הילד, גורמות לו בעצמן להרגשה רעה. התופעות הגופניות מעוררות בו חרדות שלא יצליח ללמוד כמו שצריך, שלא יוכל להיות עם חברים במשחקים, ושירגיש חלש ומסכן מחוץ לבית. תופעות גופניות אלו גם פוגעות בדימוי העצמי של הילד.

ובקיצור: עזרו לילדיכם – הבינו את שורש הבעיה הגופנית, ותנו להם כלים להתמודד עם הקשיים הגופניים והנפשיים.

ולהורים שילדיהם מבוטחים בשירותי בריאות כללית: לא לחינם הקופה נותנת החזרים עבור טיפול אצל פסיכולוגים קליניים. להורים שילדיהם סובלים - אני ממליצה לקבל הפניה מרופאת הילדים שלכם.

יום שלישי, 11 ביוני 2013

הבנת ילדים

איך להגיב כשהילד סובל?!


השאלה הזו היא שאלה חשובה, ולעיתים קרובות אני מייעצת להורים בטיפול הפסיכולוגי לגביה. הורים תמיד מתלבטים: מה לענות לילדים שלהם, כאשר הילדים במצוקה?! איך להגיב אם הילד בא וסיפר, שחלם חלום מפחיד? אם הילדה בוכה ומוחה על כך שאחותה משתלטת על שלט הטלויזיה תמיד?
מה עושים?! מה אומרים לילד?!
ולא לחינם הורים מתלבטים איך להגיב: התגובות שלהם באמת חשובות עבור הילד. הילד, או הילדה, מצפים מן ההורים לתגובה אמפתית, אוהדת ותומכת. ההורה הוא לרוב הדמות המשמעותית ביותר עבור הילד, ואם הוא יגיב בצורה טובה עבור הילד באותו רגע של משבר רגשי – הילד יפנים לתוכו דמות טובה וחיובית, וגם יידע יותר טוב בעתיד להתמודד עם הרגשות שלו ברגעי משבר.
הנטיה הטבעית של ההורים היא לשכך את הכאב הרגשי של הילד, ולנסות לומר משפט משכנע, שמסביר שהמצב אינו כל-כך גרוע. כך אמא תאמר לילדה, שסיפר מזועזע על חלום מפחיד: " אל תחשוב על החלום, תחשוב על דברים טובים!" או אב יאמר לביתו: "היא משתלטת לך על השלט כי היא רוצה לראות תוכנית עכשיו. תני לה לראות, ואחר-כך גם את תראי, חבל לבכות על שטויות!"
התגובות האלו נאמרות מלב אוהב של הורים, המנסיםלהרגיע את הכאב. לא פעם, מה שעוזר בתגובה של ההורה אינו התוכן של מה שאמרו, אלא עצם הנכונות שלהם להיות ברגע המצוקה ולנסות לעזור. גם הטון, שבו נאמרו הדברים, חשוב: כשהילד מרגיש שההורה דיבר אליו בטון מרגיע, ואולי גם שם ידו על כתפו או על ראשו – הוא כבר מרגיש טוב יותר, ללא קשר לתוכן הדברים שההורה אמר.
אבל אני רוצה לתת עצה חשובה  להורים, שמנסים להרגיע ולנחם: קודם כל תהיו אמפתיים ומבינים לרגשות הילד. אינכם חייבים "לשכנע" אותו שהוא אינו צודק במה שהוא מרגיש, ולשנות את דעתו או את רגשותיו. הילד זקוק קודם כל להבנה ולאמפתיה למה שהוא מרגיש.
אמירות אמפתיות יכולות להיות: "אוי, אתה בטח מה זה מפוחד מהחלום המלחץ הזה..." או: "את בטח מה זה כועסת וזועמת על רינה, שלקחה לעצמה את השלט כי היא הגדולה!".
אמירות מבינות כאלו יכולות להרגיע את הילד מאוד. הוא מבין באותו רגע, שההורה מבין אותו, ומה באמת עובר עליו. הילד נרגע אז בעזרת ההבנה של ההורה.
אחר-כך כמובן ההורה יכול להוסיף עוד אמירות חיוביות ומשכנעות, כמו: "מחר נצייר את המפלצות האלו שבחלום אז הן כבר לא יפחידו אותך בחלומות ככה", או "אני אדבר עם רינה עוד מעט איך תתחלקו להבא בשלט של הטלויזיה", או: "בואי שבי קצת על הספה, נגבי את הדמעות, אל תבכי כל-כך הרבה". האמירות השמכנעות תעזורנה יותר – אם הן נאמרות אחרי שהתחברנו קודם לרגשות של הילד והבנו אותם.
אז בברכת התערבויות מרגיעות  וטובות לכל ההורים האכפתיים - אפרד ממכם היום,
רחל בר-יוסף-דדון